פסק דין חשוב מחזק את דרישת הכתב בעסקאות בין בני משפחה ומחדד את ההבחנה בין צוואה לבין התחייבות חוזית
בפסק דינו של בית המשפט העליון בע”מ 4854/24 פלוני נ’ פלוני (29.10.2024), נדונה בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי על רקע סכסוך עיזבון, שתחילתו בהלוואה שניתנה בין קרובי משפחה, וסופו במכירת דירה ללא ידיעת היורשים החוקיים.
המנוח, שהיה בעל דירה בעיר לוד, לווה מאחיינו כספים לצורך רכישת הדירה. בשנת 2007 ערך המנוח צוואה, שבה הוריש את הדירה לאותו אחיין – לטענתו, כבטוחה להחזר ההלוואה. לאחר פטירתו של המנוח בשנת 2015, קיבל האחיין צו קיום צוואה, הצהיר כי אינו יודע על קיומם של ילדים למנוח – ומכר את הדירה לצד שלישי.
לימים, התברר כי בשנת 2009 המנוח ביטל את צוואתו. כמו כן נחשף כי הצהרת האחיין על היעדר ידיעה בדבר ילדי המנוח הייתה כוזבת. היורש החוקי, בנו של המנוח, פנה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לבטל את צו קיום הצוואה ולהשיב לו את כספי מכירת הדירה.
שלוש ערכאות – שלוש תוצאות
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדת הבן, וקבע כי הצוואה בוטלה כדין וכי הדירה היא חלק מעיזבון המנוח. הוא הורה להשיב את מלוא התמורה ממכירת הדירה ליורש החוקי, בכפוף לקיזוז סכום ההלוואה שניתנה למנוח.
המלווה ערער לבית המשפט המחוזי, שהפך את ההחלטה, וקבע כי בין הצדדים נכרת הסכם בעל פה, לפיו הדירה תשמש בטוחה להחזר ההלוואה – ולכן יש להכיר בזכויותיו של המלווה בדירה.
על כך הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר קיבלה את עמדת היורש החוקי, ביטלה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וחידדה מספר עקרונות משפטיים חשובים.
צוואה היא לא בטוחה לעסקה
העליון, מפי כבוד השופט אלכס שטיין, קבע כי לא ניתן לראות בצוואה בטוחה להחזר הלוואה. צוואה, בהגדרתה, היא פעולה משפטית חד-צדדית התלויה ברצונו של המצווה בלבד, אשר רשאי לשנותה או לבטלה בכל עת (סעיף 27 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965). לפיכך, אין היא יכולה להוות התחייבות חוזית כלפי צד שלישי, ובוודאי לא כשמדובר בעסקת מקרקעין.
דרישת הכתב – עקרון יסוד
עוד הדגיש בית המשפט את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969, לפיה התחייבות לעשות עסקה במקרקעין אינה תופסת אלא אם נעשתה בכתב. בית המשפט שלל את האפשרות להכיר בהסכם בע”פ שנכרת – כביכול – בין המנוח למלווה, והבהיר כי גם טענה לבטוחה בלתי רשומה אינה יכולה לעמוד ללא מסמך כתוב.
לנוכח התנהלות המלווה, שכללה מסירת תצהירים כוזבים וניסיון לממש את הנכס מבלי לנקוט בהליך משפטי תקין, דחה העליון את תחולת החריגים הפסיקתיים כמו “זעקת ההגינות”.
מסר ברור: להלוואות – יש לדרוש בטוחות אמיתיות
במישור המעשי, פסק הדין מהווה תזכורת חדה: גם כאשר מדובר בהלוואה לקרוב משפחה, ובמיוחד כאשר מדובר בסכומים משמעותיים הקשורים לרכישת נכס, יש לערוך הסכם בכתב, להבהיר בו את מטרת ההלוואה, תנאי ההחזר, והמנגנון שיבטיח את מימוש הבטוחה.
אין להסתפק בצוואה או בהסכמות בע”פ. בטוחות אמיתיות – כגון רישום משכון, הערת אזהרה, שיעבוד זכויות או יפוי כוח בלתי חוזר – הן הדרך היחידה להבטיח את זכויות המלווה במקרה של מחלוקת, פטירה או כשל בהחזר.
לסיכום
בית המשפט העליון קבע כי הדירה שייכת לעיזבון, האחיין פעל בניגוד לחוק ולכן יחזיר את כספי מכירת הדירה לבן בצירוף ריבית. האחיין המלווה יקבל חזרה את כספי ההלוואה בלבד.
פסק הדין מדגיש את הצורך בקיום הליכים תקינים למימוש נכסי עיזבון, ואת חשיבות עקרונות השקיפות, תום הלב והצורה הכתובה בעסקאות מקרקעין ומתן כספים מכל סוג – גם בתוך המשפחה.
הסדרה מראש ותכנון באמצעות עו״ד היא הדרך להימנע ממחלוקות במשפחה והוצאות מיותרות, כפי שניתן לראות, במקרה זה שנים רבות של הליכי משפט בשלוש ערכאות שונות יכלו להימנע באמצעות הסכם מתאים.
